בס"ד
אני מאמין שאין מי שמדי פעם לא מתפקשש לו משהו והוא לא שואל את עצמו: "מה בשם שמיים אלוקים רוצה ממני עכשיו"... והאמת היא שרוב המכורים שאני מכיר "חטפו" ברציפות עד שהתקשו לבלוע את הצפרדע המכונה מציאות. גם אני, אבל את מגוון החוויות שחוויתי בין יוכ"פ לסוכות לא נראה לי שחוויתי מעודי. לפחות לא ממתי שהגעתי להחלמה. וכנראה שזה בדיוק מה שהייתי זקוק לו כדי לעבור לשלב הבא בהחלמה, אבל בל נקדים את המאוחר. שיהא לתועלת.
קלטתי שה-כול הולך אצלי הפוך רק כשפתחתי את קופסת האתרוג (אויצר בי"ד) וכתם שחור יפה "נופף לי לשלום" ממרכז פרי ההדר המרשים שהחזקתי בידי. "זה רק לכלוך", טען בלהט המוכר, קצת פלסטלינה והכול ירד. לא תאמינו, זה באמת ירד. הלכלוך. אבל ההרגשה שלי לא השתפרה. ההכנות בעיצומן, כבר ערב חג ואני נטול אנרגיות. כבר שבוע שאחת הדילמות הגדולות של חיי מכבידות על סדר יומי. מחד עומדת השאיפה להתפתחות מקצועית, מאידך ההתחייבות התעסוקתית והרווחה הכלכלית. ואני, זקוק באמת לשתיהן וחש שקיר מפריד ביני לבין חלומי.
השלכתי יהבי על אבשלי שבשמיים, וכהשתדלות פניתי גם למי מילדיו הנוספים. הלה ניאות לסייע ובחמימות הטה שכם. שמחתי, הרגשתי פחות לבד. אחרי יומיים - ערב החג - קיבלתי ממנו שיחה יבשה להחריד: אתה חייב לברור אחד מהשניים.. היה יצירתי. יצאתי מההלם כשחבר יקר התקשר – חלקתי איתו בקצרה את ההרגשה הלא נעימה ואצתי לתקן את דוד השמש של השכן שהחל לטפטף את מימיו אל תוך הבית שלי. טיפסתי אל הגג כדי לסדר את הנזילה כשעב"מ (עצם בלתי מזוהה) נתקע לי מתחת לציפורן ושיתק לי את היד. המים לא התרשמו מהכאב שלי והמשיכו בטפטופם, וכאילו להכעיס, כשמשכתי את הצינור התקלף לי העור בכף היד.
חבול ירדתי להביא ציוד לאטום את הגג ובמאמצים העליתי אותו למקומו, אך גם ממנו "ספגתי נחת". הארגז החליק דקה לאחר מכן והתרוקן רחוק מהתכלית המקורית שלו. כשסיימתי את העבודה הכפולה – לאסוף ולנקות את החומר שנשפך ולמרוח אותו כראוי, חזרתי לעבודת הבית הקבועה שלי בערבי שבתות וחגים – גיהוץ. רק כדי לחטוף כוויה מהמגהץ. למרות שהיו לי עוד כמה דברים מעצבנים: ילדים צווחניים מדי במקלחת, כתמי לכלוך עקשניים על הריצוף בעת הספונג'ה, הצלחתי לאגוד את הלולבים שלי ושל בני ביתי בשלווה יחסית.
הייתי כאוב פיזית והיה לי גם עצוב בנפש. הרגשתי "שהשיעור" הזה גדול עלי. שהיום העקום הזה ממש לוקח אותי אל הקצה שלי. לאורך הדרך דברתי עם הכוח העליון. ביקשתי ממנו שיעזור לי לקבל את המציאות ולהפיק ממנה את המירב. זכרתי את ערבי השבתות והחגים "השמחים" מהעבר והתנחמתי בשקט היחסי. עם פרוס החג ביקשתי מבורא עולם כוח לשמוח. כן, אתה נתת לי את המציאות הזו ואתה גם נתת לי את החג הזה וצווית אותי לשמוח בו. עזור לי בבקשה להיות שמח.
הלכתי לבית הכנסת רגוע יותר. "המעיייריב" היה נעים. שרתי לאדון עולם. זכרתי שהוא צור חבלי בעת צרה. כן, הוא ניסי והוא המנוס שלי. גם בעת שמנת כוסי מלאה, אין לי משהו חוץ ממנו, רק אליו אקרא. חבר תוכנית כאוב שהתפלל איתי, המתין לי שאסיים את התפילה ושטח בפני את כאבו. הייתי איתו. זה כנראה מה שעזר לי לא להתחרפן לחלוטין כשדקה אחרי הקידוש האור בסוכה כבה. אחד הילדים הסיט בטעות את מפצל הזרם והפסיק אותו. שם בחושך, כשרק אור הנרות מרצד לו קלושות, כשאין לי מושג אם מה שעומד להיכנס לי לפה הוא דג או עצמות, כשהילד אמר שעצוב לו, תיארתי בפניו את הדברים שיש לנו (ולי) ואנו שמחים בהם וההרגשה של כולנו משתפרת כשאנו מתבוננים בהם. תוך כדי דיבור, הבנתי שלהיות שמח זו ברירה. שקיבלתי את ביום הזה מתנה - אפשרות לחוויה מתקנת.
התחלתי לשיר עם הילדים שירי חג שמחים. פעם אחר פעם חזרתי על המלים "ושמחת בחגיך והיית אך שמח" במנגינות השונות. עברתי לשיר את "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" ולמרות החושך הרגשתי את הסוכה שלנו קמה, מתמלאת באור. באנרגיה. בדמעות של שמחה. הילדים נדבקו ממני והצטרפו אלי לשירת "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ואני הרגשתי את הרחמים. כשעברנו לשיר את "ותערב לפניך עתירתנו, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים", בכיתי בשמחה. ידעתי "שהעבודה משתלמת", הייתי מפוייס לגמרי עם המציאות ורציתי שישרה שכינתו. בכלל התחושה שלי היתה שנתקבלה העתירה שלי, הייתי נוכח ביום הפוך לחלוטין ממה שתכננתי ורציתי, "חטפתי" ולא התפרקתי.
על הרבה פחות מיזה הייתי צורח כמשוגע שעות. פוגע בכל מי ומה שסביבי. מרגיש מסכן ואומלל ומתריס כלפי מעלה בבוטות. היום אני רק מבקש, אבא, תהיה איתי. תעזור לי להיות קרוב אליך ותכוון אותי לדבר הנכון הבא. מתרפק ועותר, אנא רחוווום ברחמיך הרביםםםםםם. השב, השב..
