בס"ד
מסופקני אם יש מי מבין המכורים שומרי המצוות שאינו מכיר את דברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער ראשון פ"ב) על החוטא הממאן לשוב ואת המשל הנמלץ שהוא מביא (קהלת רבה פ"ז, ל"ב) על שר בית הסוהר המכה נמרצות אסיר על שלא ברח בחתירה פעורה לפניו, אך בכל זאת אביא את דבריו ככתבם וכלשונם:
"ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאוד ענשו בכל יום. כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס שמה. והמנוס הוא התשובה. והוא עומד במרדו והנו ברעתו. ובידו לצאת מתוך ההפיכה. ולא יגור מפני האף והחמה. ע"כ רעתו רבה". ואמרו רז"ל על העניין הזה משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?
"ומה רוצה ממנו רבנו יונה? זעק המשגיח בקול בוכים. מה פשעו של האסיר? היעלה על הדעת להכות דווקא את מי שהחליט לשמור חוק ולא ברח? אלא מאי, המשיך בניגון השמור במיוחד "לאלול", שכשבודקים את עברו ומניעיו של האסיר רואים שהוא לא כזה שומר חוק.. לא פחד מחתירה מדריך אותו, גם לא החשש להיתפס בעלייתו ממנה. הוא חוטף על הראש, כי בבית הסוהר טוב לו... כי הוא לא רוצה לצאת מאזור הנוחות שלו.
שנים שדבריו הכו על קדקודי וייסרו אותי. רעתי רבה, הרי היה לי טוב בבית הסוהר... כקשה יום (ובעיקר לילה) שהתאחר רבות לשוב מחטאתו כבד עלי עונשי. הקצף שידעתי שיצא עלי כשנסתי וששבתי ממנוסתי, סילק כל בדל אמונה בשינוי מצבי. לא די שלא עברתי במחתרת החתורה, הרי עמדתי במרדי ולא יגורתי מהאף והחמה. האמת צריכה להיאמר שגם כשהוצאתי ממנה בכוח (ע"י מכות בקודקוד) כדי למלט נפשי, חזרתי "לבית כלאי" שוב ושוב. מכות במטה? שבט מאש יאה יותר למנוול שכמותי. הראיתם רשע מטופש ממני? הצדקתי עלי את מעמדי. אין לי אלא להמתין לסוף המיוחל.
רק כשחדלתי עם ההלקאה העצמית שהרעילה את נשמתי ונתפייסתי עם בוראי, יכולתי להבחין שיש ביכולתי לבחור בנקודת מבט אחרת. לא עוד יבבות שתוקעות ושוברות אותי, יש ביכולתי להריע בחשבון נפש אמיתי שייקח אותי למקום מרומם יותר. חתרתי אל הקרבה ומצאתי כמה הבדלים בין ביני לבין קשה היום. לדידי הן אמת, ייתכן שימצאו מסילות אל ליבותיהם של הדומים לי. אתפלל שיהא לתועלת ונזכה כולנו להתקרב לאבינו שבשמיים וממילא נכתב לחיים טובים בספרן של צדיקים גמורים.
ראשית - להבדיל מקשה היום, לי, "הטוב" בבית הסוהר לא היה באמת טוב. זאת אומרת, בחלוף הזמן, הרגעים שהוא היה רק טוב נתדלדלו והלכו, וזה לא באמת נקרא טוב. חזרתי "לשם" כמוכרח. כדי לחטוף מכות. חוויתי את המכות כקשר היחיד למי שהכה אותי. פיתחתי בהן תלות של "ילד מוכה" המשוכנע שהמכות הן הקשר הנכון היחידי שבין אב לבנו. הייתי מוכן לחטוף אותן כי כך חשתי ביחס המגיע ממנו אלי. בדרכי המשונה ככה הרגשתי שאני קשור אליו, ובכל מקרה העדפתי אותן עשרות מונים על פני התעלמות מוחלטת. אני חוטף, משמע אני קיים.
בנוסף - שמתי לב לכך שאני יכול לראות במכות משהו אחר לגמרי מעונש או חיסול חשבונות. אני מאמין שלהבדיל מהאסיר, לי שר בית הסוהר החטיף כדי לעוררני ולשחררני שאצא מבית כלאי. מכותיו היו מכות אוהב, לא מכות אויב. למדתי שיש לי היכולת לשמוע בין מילותיו את הלחישות הרמות - "אתה מקבל ממני מכות כדי שלא תהיה פה". "למרות שאתה חוזר לכאן פעם אחר פעם, מקומך אינו כאן". "עודני מאמין בך. לא התייאשתי ממך ולא אוותר עליך".
ואחרון חביב - אותי החתירה כן הפחידה. מאוד. רעדתי מאימה בחושבי על מעבר בה. וגם אם לא אמות מדי עוברי בה, לפחות אתפס בעלותי ממנה. וגם אם לא אתפס מיד בעלותי ממנה, בתוך זמן החיים מחוצה לה יביאוני בחזרה אליה. אני פשוט לא מכיר שום דבר אחר. לא בדמיוני ראיתי, מציאות חיי מיום עומדי על דעתי נתנה רגליים לדבר. וכי לא כך שבתי תמיד אל כלאי. מהיכן שאבתי את חוסר האמונה לחיים ללא תאווה?
וראה פלא, דווקא אז, כשקיבלתי את ההבדלים, כשחדלתי להכות על קודקודי כשוטה, הפסקתי להקציף. אז גם הוארה החתירה באור יקרות. היא הפכה למזמינה הרבה יותר ולמפחידה הרבה פחות. פתאום יכולתי לראות את היד החוצבת אותה. יד אוהבת, מלטפת, מכוונת וחומלת.
לפני חמישה ימים חודש ועשר שנים הוכיתי על קודקודי בפעם האחרונה. בחסד יצאתי דרך החתירה בפעם האחרונה ומאז לא שבתי אל בית הכלא. אסירותודה.
