בס"ד                                           

"את זו אני רוצה". אמר והצביע על המפוארת ביותר בחלון הראווה. ו... כסף לשלם עבורה יש לך? נשאל בפליאה. כן, ענה. הנה, שנים שאני חוסך בעבורה... ובגאווה מופגנת הניף צנצנת זכוכית שקופה עמוסה בצפיפות במטבעות ברונזה. החלטתי לרכוש 'בכל מחיר' קופסת אתרוג מוכספת. וזו היפה ביותר שיש לכם...

מבט מהיר מצידו של המוכר ההמום אל האוחז בצנצנת - מטר וקצת אנרגטיים במיוחד - הבהיר לו מעל לכל ספק, שהילדון הנמרץ שלפניו מעניין אותו. מאוד. המבט השני - אל הצנצנת - גילה שערכו של המטבע הגדול ביותר שנמצא שם אינו עולה על מחצית השקל. היו שם בעיקר עשרות אגורות. במבט שלישי הוא הבחין גם מטבעות שאינן בנמצא ועבר זמנן, בנות אגורה וחמש. "כמה כסף יש לך שם", הצליח ללחוש כשהתעשת. "בוא נבדוק". ענה הקטנצ'יק.

כבקי ורגיל אחז המתבגר בצנצנת, רוקן את תכולתה על הדלפק ובידיים רועדות החל למנות את אוצרו. שלא תחשוב, יש פה המווון.. אוהו חשב לעצמו המוכר, אחר הצהריים הזה הולך להיות מעניין. תגיד, בן כמה אתה? רגע, ענה הפספוס, אל תבלבל אותי בספירה, אני בן תשע חודש וחמישה ימים... וואו. אני באמת לא רוצה שתתבלבל, אבל תבין אותי, קשה לי להתאפק, לא כל יום נכנס לכאן מישהו בגיל שלך ורוצה לרכוש קופסת אתרוג יקרה שכזו.

ההינהון המבין חיזק את המוכר שהמשיך להקשות; ובכמה זמן הצלחת לאסוף את הסכום הזה? התבלבלתי - הודיע הזאטוט בקול עייף – כל העסק הזה לקח לי הרבה זמן, זה לא רק הכסף. קודם כל חיפשתי צנצנת ריקה, אחר כך שטפתי ניקיתי וייבשתי אותה, ורק אז התחלתי למלא אותה. החלטתי לקנות, רק כשהיא תתמלא. ואיך באמת מלאת אותה? אוהו, ת'אמת, זה היה לא פשוט. כל אגורה מדמי כיס שקיבלתי שמרתי. ויתרתי המון. על כל מיני דברים. כל יום שמתי משהו. היו לי ימים מוצלחים שיכולתי יותר וימים שפחות. היו גם ימים שבדרך הביתה איבדתי את מה שתיכננתי לשים בצנצנת, אבל לא התייאשתי, ידעתי שעם קצת סבלנות עוד יהיה לי... התאמצתי בשבילו.

בשבילו?! כן. בשביל אבשלי. פחח, 'חשבת שהקופסה בשבילי', ציחקק לעצמו. תראה, זה לא סתם אבא. מגיע לו. לא תמיד היינו ככה, שנים שבקושי דיברנו, וגם כשכן, האכלתי אותו קש. עשיתי לו פדיחות. פחדתי ממנו. התרחקנו. ומה גרם לך להשתנות? לטרוח כך עבורו? שאלות טובות יש לך... אממ אני חושב שנמאס להיות לבד. חיפשתי להתקרב למשהו אמיתי בחיים שלי. לא ביום. בתהליך. התקרבנו. ואז הבנתי שהוא תמיד אהב אותי. למדתי לאהוב אותו ורציתי לשמח אותו.

הושיט המוכר בעיניים נוצצות את הקופסא המהודרת ואמר – חמוד, הרי שלך לפניך. תאמין לי קיבלתי ממך מחיר מלא עבורה. תגיד, מתי היומולדת של אבשלך? של אבשלי חייך הילד? מחר, בראש השנה. 

- - - - -

זאטוט בן תשע הנני. ההחלמה רכשה לי צנצנת. התוכנית לימדה אותי כיצד למלאה יום אחר יום. 'במטבעות'. כן, גם באגורות שפג תוקפן בעיני שאר בני האדם. מחר, עם התקדש 'יום הולדתו' של אבשלי אבוא אליו עם פרוטותי בצנצנתי. אבקש ממנו שינהג בי כאותו מוכר. שיתן לי לשמח אותו.   

מדהים ומרגש עד דמעות, תודה על השיתוף, גורם לי להתקרב פתאום מתוך תובנות חדשות ונקיות.

תודה על הפוסט,
אני היום בהרגשה של שנה שעבר עלי מלא תהפוכות,
אני לא יתמקד פה עלי,
אבל כל מילה, דמע ופנינה.

צר לי אבא. קופסא של אתרוג המוכר לא הביא לי. גם מטבעות נחושת רבים של החלמה אין לי אפילו לא מעט. הם נפלו, אבדו, טבעו בבוץ בדרכים עקלקלות שבהן הלכתי. כמה קושי ומאמץ  היה כרוך באיסופם. כמה צער וכאב חוויתי באבדנם...

אבל  אינני עומד לגמרי בידיים ריקות, ליום ההולדת שלך אני לא אגיע בלי מתנה. יש לי צנצנת, קטנה, מלוכלכת, שבורה... אבל זה כל מה שיש לי.

נכון, לא אוכל להגיש לך אותה ביחד עם שאר המתנות של האורחים החשובים. כולם ילעגו לי... אבל בחדר לבד אומר לך קח אבא... קח. זה ממני באהבה.

אתה לא תצחק. אתה תחבק, תלטף תנגב את הדמעות...

ואולי ליום ההולדת הבא אצליח לאסוף...

תשובה שלימה ריגשת אותי כפול

מזכיר לי שכל הילדים באים להראות לי את הציור שציירו ואני מתלהב איתם, ואז מגיע הקטן עם הקשקוש שלו ואני מפאר את זה בפי אלף ממה שעשיתי לציור של הגדולים.

אתה מגיש את הצנצנת שלך ביחד עם כולם, ואני וכל החברים נצעק לך שם "אוהבים אותך" ואבא יתלהב מזה מאוד, כך מרגיש לי.

אוהב אותך, שנה מתוקה

אחי, אני לא יודע מה התוכניות של אבא, אבל לא אתפלא אם את האתרוג שלו הוא יחליט לשים דווקא בתוך צנצנת מפוארת קטנה שבורה ו... נקיה. כן, אל דאגה הוא ינקה אותה בשבילך... חיבוק.