הנה חלפה לה ביעף עוד שנה. פעם לפני שנים היו השנים עוברות באיטיות מחרידה. זוכר את עצמי יושב בשיעורים כתלמיד ומביט בשעון על הדקות המתמשכות כמו נצח. מסתכל על דפי לוח השנה ומשלים עם עצלותם המחרידה לעבור אל העבר השני, הכל הלך בעצלתיים. לא ברור לי מתי חל המפנה, אבל כבר די מזמן שהזמן שינה את טיבו והחל להאיץ.

כל שנה שחלפה החמיצה פנים אלי. לא אהבתי את רגעי ההתבוננות והם היו רבים. באותה מידה שכאבתי את הזמן העובר, התמכרתי גם לכאב. היו בו צדדים כה יפים ונוגים, שילוב של החמצה ורחמים עצמיים. זר לא יבין את העונג הצרוף שבחיבוטי הנפש. את מתיקות הגעגועים לקרבת אלוקים בדיוק באותם זמנים, עת אור וחושך שולטים בערבוביה.

בנוהג שבעולם להחשיב את אותן בריות שחייהן מתנהלים על מי מנוחות. “בעלי אישיות יציבה". זכור לי אותו בוקר אפרורי בו שמעתי את המשגיח בישיבה נוהם לעברו של חבר לספסל "מתי תתנהג כבר כל הזמן אותו דבר"? קשה היה לו לראות כיצד הקדים הלה לבא לתפילה בפרץ של רצון טוב, אחרי שבוע בו הספיק הלה לחטוף רק את חזרת הש"ץ. ניכר היה כי חרה לו יותר ההקדמה לתפילה מכל האיחורים יחד. לו יכלו ספסלי העץ הכבדים לדבר כי אז הייתה פוצה האדמה את פיה ובולעת את אישיותו הכבירה של המשגיח הנעלה. מה יכול כבר להבין מי שדרכו התנהלה על מי מנוחות, בנבכי נפשו הסוערת של בחור צעיר? עוד תוצר מובחר של "אישיות יציבה"...

הזמן שחולף צבוע בגוונים בהם צבענו אותו. עם כל מעלותיהם המופלאות של כאבי צמיחת הנפש, בחלוף הזמן תופסות להן מקום של כבוד אותן תקופות בהן הצליחה היא להבליח, נקיה ומצוחצחת מתוך חשרת עבים.

כמו למשל שנה זו שבאה אל קיצה, ואיתה חשבון נפש מיוחד במינו.

כתבתי (ומחקתי)  די הרבה כאן בפורום הזה, אבל הפוסט הזה הוא המורכב שבכולם. למעשה אני כותב אותו לעצמי אם ירצה אלוקים הוא גם יירד למכבש הפורום. כך קל לי יותר לכתוב, אני והמקלדת.

מאז ומעולם ידעתי שהמושג "זאב בודד" הוצמד לאותם בעלי חיים עם אותה תכונה כמו שלי. הרבה תעוזה דרושה כדי להיות בודד. וכי כיצד סבור לו אדם לעצב את חייו כאשר הוא נסגר מחיצה אחר מחיצה, חדר בחדר?. תעוזה אמרנו? אולי נכון יותר לומר, הפחד מפני התעוזה. פעמים רבות הרגשתי כמשה על הר נבו, מביט אל האופק הנכסף ונמנע מלגשת אליו. הבטתי בעיניים כלות בגישות ודרכים שהיה נראה לי כי אמצא  מנוח בהם, אך התעטפתי באותה אצטלה אשר חיצוניותה תעוזה ופנימיותה פחד.

כאשר הפציע אותו הרגע בו רצתה ההשגחה העליונה, אחזתי בהיסח הדעת בקצהו של החבל המשתלשל ממרומים. לא נהיר לי עד לרגע זה מדוע עשיתי את זה זאב בודד שכמותי, אך המציאות הייתה כפי הנראה חזקה מכל דמיון. הדרך הייתה לא פשוטה וכרוכה בזעזועים רבים. כל קילוף והיחשפות הניעו נימים רבים פנימה.

הכרתי בדרך חברים וירטואליים שחלקם הפכו בהמשך הדרך לאנשים ממש בעלי פנים וצורה, אנשים מקסימים. מאז אותו היום בראשית חודש אדר תשע"ב בו עלתה לאוויר הקבוצה הטלפונית של "שמור עיניך".  הריגוש ההוא אז בהתחלה, מי ידמה לו? באחת נפרצו מעיינות תהום ומים רעננים החלו לפלס דרכן, הופכים ישימון לנווה מדבר.

זכורה לי הפעם הראשונה שנכנסתי לפורום כאן, זה היה אחרי שקראתי את המדריך של שמור עיניך. ריח של בשורה עמד בחלל הפורום, אך לא היה מי שיצוק נשמה בגוף. שיהפוך את המילים למציאות. הרגע ההוא בו החלטתי להירשם חרות גם הוא בזכרוני. פברואר 27, 2012, 12:29:34 PM.  התבקשתי לרשום שם. בהבזק של שניה כתבתי "אדם יסודו" הייתה בהן בשתי מילים אלו את מיצוי העניין כולו. “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" מין תחינה אילמת של חוסר אונים, של שאיפה כנה. היום אני יודע שנפרש בהן הצעד הראשון שלי במלא הדרו. גם התעוזה ההיא, יסודה מעפר.

ואז המשיכה הדרך. התהליך אותו טוותה ההשגחה העליונה קיבל חיים משלו. חברים באו וחברים הלכו אך הדרך המשיכה. מתפתלת, מתפתחת ומתרחבת, פוגשת בדרכה דרכים אחרות ומתמזגת עמם. מעטים כאן היודעים את נתיבה המופלא. כל אחד ודרכו הוא.


גם עבורי הוכנה הדרך והיא הייתה מעניינת ומפתיעה. לו הייתי קורא את הדברים אודות מישהו אחר, הייתי משוכנע שמדובר ביצירה של סופר מדע בדיוני מוכשר במיוחד. כיוון שמדובר היה בי עצמי  אותו זאב בודד ידוע, האתגר היה לא פשוט לחלוטין. התעוזה והפחד נאבקו זה בזה מאבק איתנים, לעתים גבר האחד ולעתים האחר. במבחן התוצאה די ברור כי תוך כדי הקרבות שכח הפחד לרגע את פחדיו ונחשף כפי שלא העז מימיו.

כמו בכל קרב גם בקרב זה היו קרבנות. מעילים הדורים שנקנו בעמל רב הושלכו אחר כבוד אל האש המבוערת. אמוציות חסרות שליטה העיפו גיצים בוערים לכל עבר, בסיפור הזה לא היה מדובר בפיצוצים מבוקרים ומתוכננים מראש.

אחד מפגמי האופי שלי הוא הצורך לרצות אחרים. פגם נוסף הוא "הלקאה עצמית”. אני נוטה למצוא בהרבה דברים  אשמה שלי למרות שלא הייתי אשם, דבר הגורם בעקבותיו תסכול. הצורך לקחת אשמה על עצמי קשור בסופו של דבר בצורך לרצות אחרים. בדרכי החדשה, היה הצורך בבחינה עצמית מורכב יותר. הכנות דורשת חיפוש עצמי פנימי ללא טיוח. אך הטינות שנגרמות מאשמה מיותרת מסוכנות גם הן. בקיצור, אפשרות לניגוד אינטרסים בין צעד 4 לצעד 9.

מה שברור בכל זה הוא, שבמבחן התוצאה של מעשינו, אם נגרמה פגיעה במישהו שלא ממין העניין היא דורשת תיקון. הסיבה לגרימת העוולה פחות רלוונטית בכל הקשור לנפגע עצמו.

בשלב מסוים בתהליך, החלטתי בשל נסיבות אישיות (שהיו והנן עדיין מוצדקות לטעמי)  לבצע מחיקה רבתי של כל הפוסטים אותם כתבתי, בכל שלבי תחילת דרכי בתכנית. כפי הנראה לא ייחסתי משקל ראוי לנזק היכול להיגרם מכך לחברים רבים שהגיבו והוגבו בשרשורים שנוצרו בעקבות הפוסטים. למעשה הרגשתי כי הפוסטים אותם פתחתי הנם רכושי הפרטי. כאשר מחקתי אותם הייתה פחות משמעותית עבורי המשך התגובות שהשתרשרו בעקבותם. בדיעבד הסתבר לי שהיו מי שנפגעו מכך. עצם העובדה שגרמתי נזק לאחרים, גם אם יש לי על כך ק"ן סיבות וטעמים, מצדיקה כפי הנראה התנצלות, נקודה.

כאדם אשר יסודו מעפר, חשוב לי להרכין ראש ולהודות ביסוד העפר ממנו הורכבתי. יסוד זה אשר בטבעו חומר ואנוכיות הגורמת לריכוז עצמי, אך גם תכונה נוספת בו, יכולת הצמיחה.

ובכן ידידי היקרים, הגלויים והאנונימיים, למרות שאינני מחזיק עדיין בצעד 9 אתם אשר נפגעתם אינכם אמורים להמתין עד אז. בקצב שלי, עלולים הייתם להמתין לא מעט. אז קיצרתי עבורכם את הדרך.

שנה טובה.

שלום חבר
(עדיין וירטואלי)
אכן חברים באים וחברים הולכים
אבל חברים גם חוזרים
כי אחרי הכל חפצים בחיים
מי יתן ותתמיד,
(אולי נמצא דרך לשחזר את כל אותם פוסטים שאבדו ובפרט ההוא עם המחזיק מפתחות)
שנה טובה ומחוברת.
מוטי

כשמך כן תהילתך. כתיבתך המשובחת מסופרת בטעם כמיטב כשרונך. כתמיד. הפעם לי היא גם מאוד נוגעת. אודה ולא אבוש. הגם שהבנתי את המניעים, נפגעתי. הפעם הבודדת שנכאבתי אישית מארוע בפורום. ולא רק בשבילי, בעבור אלו האורחים והחברים שהשתוממו בשל השירשורים שחוללו, כמי שהתכתב עימך לא מעט והקדיש זמן לענות על תמיהותיך השונות, חשתי נשדד. ומשנשאלתי מעת לעת, מלאתי פי מים בתפילה לפוסט הזה.

מסמך זה, הנוכחי, הינו תקווה גדולה. עבורי. מבלי לתת ציונים אלא אך רחשי לב, ארשום שניכר בך שזו דיו כתובה על נייר חדש, לא מחוק. שאפו לכח העליון על מקומך החדש. שרצונו יעשה בחייך תמיד.

מצטרף לברכות.

מתגעגע ואוהב.

שנה של החלמה מתוך מפוכחות חיובית، שפיות אושר ובריאות.

תודה חבר.

אני מרגיש אשמה על כך שרק כעת אני מגיב. בא נשים בצד את השטויות ואהיה גלוי לגמרי: ברור לי שמי שכותב פוסט שכזה בדם נפשו, ממתין לתגובות מאלו שהוא יודע שהיו שותפים לתהליך. נכון שרוב החברים כעת בפורום לא יודעים במה בדיוק מדובר, אבל אלו שהיו כאן מאז ועד עכשיו - הם אלו שעבורם נכתב הפוסט, ובתור בני אדם - אנחנו רוצים גם לקבל משוב על כך.

עד כמה שידוע לי, התכנית לא אמורה לגרום לנו להדחיק רגשות אלא להיפך - לאפשר לנו להרגיש אותם, ובמקרה הצורך - לפרוק אותם לאחר מכן.

אז למרות שבדרך כלל אחזתי משיטת עדיף לעולם לא מאשר מאוחר, הפעם אני לא יכול להרשות את זה לעצמי ולך. כחבר שהיה כאן מאז שהפורום התחיל לתפוס תאוצה, כאחד שראה את העליות והירידות של הפורום, את החברים שבאו ושהלכו, את אלו שהתריסו ואת אלו שהפכו למטיפים, אני מעריך מאוד את הפוסט הנוכחי. סהדי במרומים שאני יודע היטב כמה לא קל לעשות את זה, ומכאן נובעת הערכתי.

אתה כותב שאינך אוחז עדיין בצעד 9, ואני הקטן אומר לאו דוקא. כאשר אנו מצטרפים לתכנית ומקבלים על עצמנו את דרך החיים הרוחנית, אנחנו מתחילים לבצע במיידי את כל 12 הצעדים. הרי לא יעלה על הדעת אדם שיאמר שהוא איננו מתפלל כיון שהוא לא הגיע לצעד 11, או אדם שלא יעסוק בהעברת המסר לחברים אחרים כיון שעדיין לא הגיע לצעד האחרון. אכן, ישנו זמן מוגדר בו אנחנו מתעסקים בצעד מסויים, אבל לפני כן ואחרי כן אנחנו עוסקים בכל הצעדים.

הדבר מודגש יותר בצעד התשיעי. נניח שרבתי עם אשתי וכעת האוירה בבית עכורה, הרי ברור שהדבר הבא יהיה יישור ההדורים כדי שאוכל להמשיך את החיים באופן נורמלי, ולא אמתין עד הצעד התשיעי. אלא מאי, ישנם אנשים שצעד תשע מולם לא מפריע כפי שזה מפריע מול האישה, ולכן אנו דוחים זאת לזמן בו נתעסק באותו צעד. אבל יש גם יוצאים מהכלל ליוצאים מהכלל, וכאשר אני מרגיש שאני חייב ליישר את ההדורים כדי שאוכל להגיע לקבוצה או לכתוב בפורום או לחזור לעבודה או כל דוגמא אחרת - זהו בדיוק הזמן לצעד תשע.

לאחר הפוסט של 'סוד' אודות הציפיה לתגובה, החלטתי להגיב. אני מקווה שהדברים יהיו לתועלת.

חבר יקר,
אתה יודע שאני מאוד מעריך אותך.
אתה יודע שיש לי אמון מלא בשיפוט שלך,
אתה יודע שאני אתן לך את כל הזמן שביכולתי אם תבקש.
היינו שם ביחד, בקבוצות הראשונות, בהם בכיתי וכאבתי, בהם הייתי אבוד וחסר תקווה.
שמחתי על הקשר אתך, בתור בן אדם, ובתור חבר לדרך.
הייתי מופתע כיצד השוני החברתי ביננו לא חוסם בכלל את האמון והקרבה שהרגשתי כלפיך.
מה שאני הרגשתי סביב אותה פעולת חיתוך הוא עלבון.
הרגשתי שאני מושיט לך כוס יקרה, מזכוכית מאוד עדינה, ואומר לך: אני מאמין שלא תשבור אותה, אתה אדם שראוי לאמון הזה. בבקשה, קח את הכוס הזו ותשתה בה, תיעזר בה, נתתי לך להיכנס לתוך המקומות הכאובים והפגיעים של חיי.
ואז לפתע נעלמת-נאלמת.
נכון.
זו זכותך.
נכון, מן הסתם פעלת מתוך הגנה עצמית מפני משהו שלא היה ברור לי הקטן, אבל כנראה הוא היה מאוד מוחשי בשבילך...
אבל ביחסי אנוש, כפי שאני בטוח שאתה יודע, המילה 'זכות' נקשרת לנוקשות מתבצרת, והיא הפוכה בכיוונה לאמון, לכנות, לחברות, ולכל מה שחשבתי שקיים ביננו.
היה לי ברור שיש סיבה למעשיך, אבל אנחנו חברים, לא? ציפיתי להסבר, להתנצלות, להבהרה, למשהו שיגיד: זה לא נגדך, זה פשוט אני והבעיות שלי. אני וחולשותי.
במובן הזה, אני מרגיש שהפוסט הזה התחיל לסגור בשבילי מעגל. אני מרגיש שאתה פונה אלי, ואל חברים נוספים, ואומר: כן, אני אתכם, אני רוצה בקשר הזה, אני רוצה להיות חלק, פשוט קשה לי. תבינו, קשה לי. אבל באמת...יכולת זו להודות בקושי אפשרית רק בעקבות חיבור למקום רוחני, על כן לעתים קרובות היא נענית בחיבור רוחני אף הוא - בסליחה.
יש פלא בסליחה, היא מוענקת ממקום של חסד שלא ניתן להסבירו. אי שם בתוך נפשי שוכן לו הניצוץ האלוקי שמכיל ומקבל ומסכים לתת עוד הזדמנות בלא סיבה 'מוצדקת'. נקודה שמאמינה, שלא שופטת, שאוהבת, שמכילה. ובכנות אף אוסיף ואומר - נקודה שיכולה להזדהות, לראות איך גם אני הייתי יכול לפעול באופן הזה, כי את המניעים, אחרי שהם מוסברים (ולפעמים גם לפני, אם אני מצליח בצעד שמונה וחצי) - אני מכיר גם בתוך נפשי שלי.
מהמקום הזה, הפוסט שלך נגע בי, אפשר לי להבין, לקבל, עזר לי להכיל.
כן, גם היום, אני אסכים לתת לך את כוס הזכוכית היקרה שלי.
אבל, למרות זאת, אני מצפה ל'צעדים בוני אמון'.
בצעד תשע יש גם שלב של כפרה - או במילים פשוטות: 1. מה אני יכול לעשות כדי לתקן את המצב? 2. כיצד אוכל להיות במקום בו מחר לא אצטרך לבקש סליחה על אותו הדבר, מה עלי לשנות בי, ומה ביכולתי לשנות במציאות.
כן, אשמח מאוד לתת לך את כל מה שביכולתי.
אבל מי ערב לי שמחר לא תשאיר אותי שוב בתחושה נבגדת?
האם אתה מסכים לעמוד מאחורי מה שאתה עושה עכשיו? בתור שועל וותיק בפורום אני מאוד גאה בפינת האינטימיות הזו, שנעשית בלב רשות הרבים, במובן זה אני אפילו סומך מעט על כנותם של 'האורחים' העוברים והשבים, שלא יחללו, שלא ישחקו לי משחקים במה שאני בונה כאן, במה שנבנה כאן. האם אתה מסכים לקבל על עצמך את הכללים הכתובים והלא כתובים של אתרא קדישא הדין?
ברור לי ששאלה זו מופנית כלפי הרבה מאוד אורחים וחברים חדשים, אבל בנוקבותה היא מופנית דווקא אליך - בגלל מה ששנינו יודעים. בגלל שיש לך את כושר הביטוי, הכנות והעוצמה הרגשית המאפשרים להעניק לאחרים דרך המילה הכתובה, והרבה.
האם אתה מפנים עד כמה אנשים יישאו אליך עיניים? כמה מעגלים של תקווה אתה נושא ביחד עם כתיבתך? האם אתה מקבל על עצמך לא להתנער ממעגלים אלה בלא להסביר?
אלו שאלות רציניות, חבר יקר. אל תענה במהירות.

כפי שפתחתי, באופן אישי יש לי מקום חם בלב בשבילך. אתה יודע את זה.
האם אני יכול להיות בטוח שלא תחלל את האינטימיות הזו, שאני מאפשר לך לחוש לידי?

בהערכה ובתקווה
נתן במתנה

הצעה
אולי צעד 9 קולקטיבי יאחד את כל השותפים לדרמות של אז בסליחה וכפרה,
למה שלא נשב על כוס בירה שלא ... בתוכה, ונרים כוסית לרגל ה... ( נמצא כבר מה)
ונלבן את הענינים ,
אכן אדם יסודו מעפר, אך ה"רוח ממללא" שלו ניצוץ הא"ס ב"ה,
עד שירצה
עד שיתרצו,
ונסלח לכל עדת ישראל...
מוטי

הו אנשים יקרים, יש בי אסירותודה גדולה לאלוקים שנתן במתנה לי את האפשרות לעמוד על סוד הכניעה אקווה להיות ראוי לכך.

כמו כל פלאי הטכנולוגיה גם האינטרנט יצר בריות חדשות. תוצרים בלתי מוכרים בעליל, שהחברה האנושית לא למדה עדיין כיצד להתמודד עמן. לנו, אנשים מיוחדים שכמותנו, מעבר בין עולמות הוא צורת חיים די מוכרת. משחקי אור וצל הפכו למעשה שבשגרה. היו את החיים שצריכים היינו לחיות בחוץ, אותה הדמות בה אולפנו לשחק לכל העולם. זו אשר הפכה לאינסטינקט טבעי באישיותנו. והיו אותן הרגשות דחוסות, חסרות סדר וצורה שהשלכנו במחי יד אל חדר הכביסה האחורי. הבלבול היה נורא. תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר גם אם לא ידעתי להגדירו בצורה מדוייקת.

באותו היום בו התחילה ההכרה לחלחל, התחיל לו גם התהליך. הצעד הראשון המתמשך הצביע בצורה די ברורה על הצורך בהודאה בחוסר אונים. נו, לך תודה בחוסר אונים אחרי שנים של מתיחות פנים.

היה את הקיר ההוא הישן והמתקלף שעמד ברחוב ילדותי. בכל תקופה היה בעליו, איש זקן וחביב הולך סביב סחור סחור ומתקן את בדקיו. סדקים מולאו בטיח ואבנים חוברו במלט. כך שכבה אחר שכבה, אריח על גב לבינה. עד שיום אחד בקול רעש גדול, קרס הקיר תחתיו והעלה ענן אבק כביר, שם ללעג ולקלס טיוח של שנים...

הודאה בחוסר אונים משמעה כפשוטה, להודות בחוסר אונים... לקלף כל פינה באישיות ולהודות. להודות שבמשך שנים עשיתי ככל יכלתי ובהצלחה ניכרת, אך בעיקר כלפי חוץ. כמות אין סוף של רצונות זכים וטהורים ככל שיהיו לא הביאו אל התוצאה המיוחלת באישיותי פנימה. לא באשמתי מן הסתם. וכי מה אשם אני משום שלא ידעתי להגדיר את הדברים?

והנה קם לו אותו כלי משחית אפל, שם נרדף לסחי ומאוס ומושיט את ידו המתחסדת. הדרך ליציאה מן האור לחושך עוברת בתוך פורום. שוב פורום... שוב אנונימיות, שמות וכינויים. כמה נפלא! לצאת מהמחבוא ולהישאר מוגן, יש חיה כזו?

דפוסי ההתנהגות לא השתנו עדיין, הם עברו מוטציה. אותה הכנות המסתתרת עמוק בפנים הגיחה החוצה לביקור קצר ושבה פנימה. הכאב, הזוך והזוהר שהיו תמיד חבויים מצאו פורקן משיב נפש. בקעה נקיה להתגדר בה במרחביו האין סופיים של האינטרנט. כמה טוב ונעים לגלות טפח ולכסות אלפיים אמה...

מה הפלא שאחרי מלל אינסופי והחצנת כל הנסתר. אחרי יציאה לאור המסנוור, באה ההסתגרות? כשהכל נשאר אנונימי מה טבעי יותר להמשיך ולנהוג באנונימיות. ללא מחוייבות, בלי לתת דין וחשבון, סתם כך.

חברות אמת? אימון מוחלט באחרים? שיתוף בדברים הרי גורל וסיכון עבורי? אלו מילים גבוהות עד בלתי אפשריות כמעט, עבור מי שההדחקה וההסתרה הפכו עבורו לחיים "רגילים"...  יש כנראה אנשים שגיבובי משפטים אלו ייראו להם כחסרי פרופורציות, כנראה שלרוב אנשי העולם. מה לעשות וישנם גם את אותם אנשים מיוחדים, אנשים המונעים על ידי מערכות הרגשים שונות.

מה עושים זאבי ערבות בודדים כאשר פוגשים אישוניהם אלומות אור באישון לילה? סבים על עקבותיהם ובורחים... לאן? חזרה למאורותיהם. אך מה יעשה אותו זאב שהתגלו עקבותיו, חרוצים בלב מדבר? אין כמו חזרה על עקבות בחול וטשטושם כדי למזער נזקים. כבר לא משנה אם עיניו הדולקות יסגירו אותו שוב ושוב, גם לא משנה אם לפתע הופך הוא לבת יענה וטומן את ראשו בחול. דפוסי התנהגות מושרשים של חיה בבריחה מתמדת.

אז מוחקים...

כדי שההוא או ההיא לא יראו. כי אולי ההם עדיין לא הפנימו את הדברים וכעת משנתבהרה ונתבררה התמונה יצליחו לתהות עוד פעם על קנקנו של הקנקן החתום. כדי שההוא לא ייתן פרשנות נוספת לדברים שקרו, בעקבות הקריאה המחודשת. ובכלל... הרי כל העולם ואשתו מונעים על פי אינטרסים אישיים. למי שלא נוסה מעודו בפתיחות מוחלטת כל ניסיון של אמפתיה מקפיץ אלפי שדים רדומים ושאינם השומרים באדיקות על סודות הגרעין.

ומה, איך מתאים בכלל שמישהו יעלה על דעתו כאילו יש גם לי בעיה. איך הוא מעז בכלל להביע תחושות הזדהות איתי? הזדהות?!!! עם מי, איתי? יש לי בעיה בכלל? זה לא עולה על הדעת!
כמה מתוק הוא אותו הרגע של מציאת חסרונותיו של האחר. האח, הנה נמצא לו הצדק, פואטי ועוקץ.אכן נתגלו האינטרסים... הרי רק לי מותר לטעות, לאחרים? מאן דכר שמיה. לחפש את טעויותיו של האחר רק כדי לשכנע את עצמי בצדקת הדרך. ומה אם ההוא רצה להועיל אך לא ידע בדיוק כיצד?

הו, צעד 4 ארור. למה תמיד הנך מוציא את האוויר מבלוני השנאה שלי? עד שאני בונה בידי עמל אקסיומות דמיוניות של העוולות שנעשו לי, אתה הופך אותם לחלולות מכל תוכן... ומי ביקש ממך להציק לי תמיד בהבלטת חלקי האשמה שלי בכל דבר?

"עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו"

להיפתח, זה לדעת לקבל. לדעת לקבל, זה לא לכפור בטובתו של האחר. ההוא המושיט יד, גם אם לא הסכנת מעודך בכגון אלו. גם כל כולך מתקומם כנגד הצורך בעזרת האחר. מהעבר השני פועם לו לב רגיש לפעמים, שבאמת רוצה לעזור. וגם אם לטעמך הוא טועה (כמוך, לפעמים...) עדיין לבו הרגיש פועם (כשלך..)

אז למחוק או לא למחוק? להתחייב שכל מילה תשאר? “אני ה' בוחן כליות ולב" דבר אחד מן הסתם אפשר כן לקבל על עצמי. להרגיש את האחר ולחשוב על השלכותיהם של מעשי כלפיו.

אדם היקר,

מאוד אהבתי לקרוא את דבריך ולשמוע את קולך בשנה וחצי האחרונות.
ואף מאוד שמחתי לפגושך.

לא הבנתי בתחילה את פשר העלמותך ואם הייתי יודע ממחיקת הפוסטים אז עוד יותר לא הייתי מבין.
נראה שגם אם זה לא מורגש, אבל תמיד רצתי שכולם יהיו כמוני ויעשו את מה שאני הייתי עושה.
קצת התבגרתי מאז.

היום אני מבין שלקב"ה יש מהלך משלו עבור כל אחד ואחד.
הבנתי שאני לא חייב להבין למה ואיך.
אני משתדל לזרום עם כל אחד כאן בדרכו שלו.

תודה לך על הפתיחות.
אני עכשו הרבה יותר מבין, למרות שלא הייתי חייב.

אוהב.
בהחלמה.

אח יקר,

זה הזמן שלי להצדיע על הדרך המופלאה שאתה עושה כאן. כפי שאתה יודע, וכפי שכתבתי ואמרתי לך פעמים רבות, אני לא כאן כדי לחלק ציונים לאף אחד, אבל כאשר אני רואה אדם משתנה מול עיניי - זכותי (ואולי גם קצת חובתי) לטפוח על שכמו ואולי גם לתת חיבוק.

תודה לאלוקים שהביא אותנו לכאן, תודה לאלוקים על הדרך המדהימה שהוא סולל עבורנו, תודה על העיקולים החדים, על הנופים המופלאים, על הרגעים שהכל נראה כעומד להסתיים בהתרסקות ועל הרגעים בהם נראה שאין כביש יותר בטוח מהכביש הזה. תודה על הכל.

מקפיץ