אתמול חוויתי כמה דברים שלכאורה טילטלו אותי קצת רגשית, מתחרה אחד שלי שמעתיק מוצרים שלי, מתחרה אחר שנכנס לי בין הרגליים היכן שהוא לא אמור... יותר מאוחר, כסף שאמור להגיע אלי ביושר ובכבוד הגיע אלי חלקית בצורה לא מכבדת. כל הדברים האלה הוציאו אותי משלוות נפש.
האינסטינקט הטבעי והראשוני שלי היה להשיב מלחמה השערה, התכניות כבר היו בקנה, איך להראות לההוא את הכיוון, איך להתנקם בשני שיכאב לו עד שיצרח די, איך להעמיד את השלישי במקום וכך על זה הדרך..
שיתפתי את אשתי באמוציות ובאמביציות שלי, ולפתע אני מוצא את עצמי אומר לה, למה אני יכול לדבר כל היום על אמונה, שמה שמגיע לך יגיע, ואלוקים מנהל... להרפות, למסור, וכו' וכו' והנה כשמגיע רגע האמת כל הדברים והתובנות נעלמים ומפנים את מקומם למלחמות ופעולות תגמול? איפה נעלם לי אותה אמונה שתירגלתי השכם והערב?
ואז הבנתי, שבדיוק כמו בתאווה, אנחנו יכולים לתרגל צעדים ותוכנית, חברותא וספונסר, אבל ברגע האמת כשהתאווה מתפרצת לא יעזור לנו שום תובנות אם לא נודה שאנחנו חסרי אונים מול המחלה שלנו, חסרי כח, ויש רק אחד שלו מלא הכח ורק אליו נוכל לפנות ברגע האמת שיציל אותנו מעצמנו. וזה עובד.
בדיוק כך קורה לנו ברגע של טלטלות רגשיות או התפרצות של אחד מפגמי האופי שלנו.
ברור שאנחנו צריכים לתרגל פעולות אהבה ואמונה, לדבר על זה כל הזמן בבחינת 'האמנתי כי אדבר..' עד שבאמת נחווה את זה. אבל ברגע האמת כשקורה לנו משהו לא נעים ובאופן טבעי אנחנו בורחים לפחד במקום לאמונה, לפגמי אופי שמרימים את הראש באותם רגעים מסתכלים, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חסרי אונים מול זה, מול הפחד, מול הפגמים וכן הלאה, והדרך היחידה להשתחרר היא להודות ולבקש עזרה מכח גדול מאיתנו.
היום בבוקר פשוט ביקשתי מאלוקים שייתן לי שלווה במקום הזה, שיעזור לי לחוות אותו באותם מקומות שאני חסר אונים שם, ומיד הרגשתי שאני מוותר על הרצונות השליליים שלי, זה משהו שאני חייב לחוות כל הזמן חוסר אונים כדי לדעת שיש מישהו אחר שיכול לעשות למעני את מה שאני לא יכול.