שלום חברים קוראים לי 'פנימה' ואני מכור.
להרבה דברים, וברמות שונות של הכחשה.
איזה פחד.
הכחשה.
מילה שמשום מה תמיד אני חש שלא קשורה אלי -  
"המכור-הכביכול-מודע-לעצמו-יותר-מדי"
כלל.
כי 'היופי' במושג הכחשה, שהוא מכיל את עצמו בפנים,
כלומר אני גם בהכחשה על עצם ההכחשה,
אחרת לא הייתי בהכחשה כלל. לענ"ד.

אז למה אני טיפה רועד בקול כל פעם שאני פותח את הפה בקבוצה ומצהיר בקול רם - אני מכור?
הרי אני מודע לזה שאני מכור, בטח ברמה מסוימת,
והראיה שניסיתי להפסיק מלאן-תלפים.. פעמים ולא הצלחתי,
למרות שצרחתי מכאב בפנים, לפעמים.

כנראה שאני מפחד,
מפחד לגלות שזה אני בעצם, שזה חלק ממני, בשר מבשרי, וחלק מנשמתי הפצועה.
האויב הזה שהביא אותי לאן שהנני, הוא אני בכבודי ובעצמי במלוא תפארתו.
וזה כואב ומפחיד, לגלות שמסתתרת אצלי בפנים מפלצת קטנה, חוש הרס עצמי מפותח,
שיש לו גישה ישירה לכל הכפתורים הכי רגישים ופנימיים במערכת הבקרה והשליטה שבי, בראשי ובנפשי.
אמהל'ה.
כלומר אבהל'ה.. הצילו!

אמי שתחי' היא האשה הכי קרובה לליבי בעולם, אחרי אשתי כמובן (היום זה 'כמובן', אחרי עבודה פנימית וארוכה עם עצמי).
כל חייה היא נאבקת במשקלה, פעם אמרה לי שהיא חישבה שהיא הורידה במהלך חייה מעל חצי טון... במצטבר.
בחג האחרון מלאו לה שישים, ולפני כשנתיים בערך היא עשתה ניתוח קיצור-קיבה, 
היא הבינה אז כנראה שהיא חייבת לעזור לעצמה להפסיק לאכול יותר מדי, וכל שלל השיטות והדיאטות לא עזרו לאורך זמן.
דיברתי איתה במהלך החג, כשהתארחנו בבית הורי, על נושא הטיפול במכורים, בעקבות ספר על הנושא שראיתי אצל אחותי שלומדת ועובדת קצת בטיפול עם בני נוער במצבי צבירה נפשיים ודתיים שונים..
אמי שגם עוסקת במקצועה בטיפול נפשי, אמרה לאחותי, תדעי לך שהטיפול במכורים מאד מתסכל, בדר"כ הוא לא עוזר.
כן אני יודעת אמרה אחותי, גם ברטורנו אומרים ש 70% חוזרים אליהם פעם שנייה לעזרה.
למה את חושבת כך? שאלתי את אמי.
והיא ענתה - אני ניהלתי קבוצה חרדית של נשים ב-OA, קבוצה של אכלני-יתר אנונימיים,
הקבוצה עזרה לי אז מאד היא אמרה, והצלחתי להשיל ממשקלי הרבה בתקופה שהשתתפתי בה,
אבל הפסקתי להשתתף בה, והכל חזר. עם ריבית והצמדה. למותניים..
למה הפסקת שאלתי אותה (קצת נדהם למשמע הגילוי)?
כל פעם שהייתי צריכה לומר: "שלום קוראים לי 'אמא של פנימה'.. ואני אכלנית-יתר-כפייתית, זה כאב לי מאד, זה ממש 'אכל אותי'.. מבפנים, מה אני לא יכולה להפסיק? אני כזאת חסרת שליטה אישית? הרי אני בשנייה מפסיקה, אם רק ארצה מספיק..
ובסוף נשברתי אמרה.

אמי עברה מאז הניתוח שעברה משבר משפחתי כואב, ממש ממש כואב, שלא נגמר עדיין לצערי.
גיליתי לפני שנה וחצי, שאחי בבחרותו אנס את אחותי במשך כמה חודשים,
והיא שתקה עשר שנים כמעט ולא גילתה לאמי דבר.
(אני כאילו מדווח על זה ממבט של צופה מהצד למרות שאני השחקן המרכזי שם בסיפור הגילוי והיניסיון 'לעזור' לאחות את המשפחה, כי זה נושא מאד כואב שעדיין מדמם בי מבפנים, קצת, ולאט לאט אני מפנים שגם לרפא לבבות שבורים, רק הוא יתברך יכול. ולא אני או כל מטפל אחר. אז אני משחרר לו את הניהול במשבר. אני ניסיתי לעזור. באמת מכל הלב השבור שלי. עכשיו אני מתפלל שהוא יתברך ייתן אומץ ותבונה לכל המעורבים בפרשה הכואבת הזאת לטפל בעצמם ובמרקם המשפחתי. בקרוב. אמן.)

זה קרע את נפשה של אמי לגזרים, היא לא יודעת איך להכיל את הטראומה הזאת,
איך לחבק גם את האויב וגם את האוהב,
כששניהם הילדים שלה,
כששניהם חלק ממנה.

וגם אני, מתקשה להכיל את האויב שבי, לראות את שכבות הכאב שמסתתרות מבעד לעיניו הרושפות,
לחבק אותו מכל הלב ולומר לו, אני אוהב אותך, באמת, כי אני אוהב את עצמי, את כל מי שאני.

וכך לשחרר את הר הכאב הפנימי,
ולקבל את כל כולי.
ולהבין שאני יצור שלם,
שמורכב מכל מיני חלקים,
ושום חלק לא מגדיר אותו באופו בלעדי,

רק כשאצליח לקבל באמת את המפלצת שבי,
אגלה בעזרתו יתברך שמתחת לכל המראה המאיים והמפחיד,
מסתתר ילד קטן ומפוחד.
שרק מחכה שמשהוא ייקח אותו על הידיים,
ויחבק אותו,
חזק חזק.
עד שהכאב שבו ייעלם.
והאור האלוקי של אבא אוהב ישטוף את הכל באהבה,
ויחבר את הכל לאחד מושלם וטוב.
בקרוב.
אמן.

וואו, איזה שיתוף! אוהבים באמת!
נתת לי המון, תודה!

איזה שיתוף אמיץ.
התרגשתי מאוד.
עברתם דברים קשים.
בהצלחה לכולכם.
 

שיתוף מאוד אמיץ וכנה, תודה.

תודה על השיתוף

בזמן האחרון אני רואה את עצמי בעיני רוחי כילד קטן שחסרה לו ההגנה האנושית והוא  לא יכול להתמודד לבד. הוא מפחד מאוד ומרוכז בעצמו בתמימות ילדותית

פנימה בדיוק עשיתי חיפוש על השם שלך ונתקלתי בפוסט הזה..
אתה לא מפלצת! אתה אחלה בנאדם ולא שאני שופט אבל אחרי הסיפור שרשמת המפלצתיות שלך מתגמדת!
אוהב המון!
אריסטו.

תודה חברים יקרים, ומתוקים,
אין עליכם.
השיתוף הזה היה השיתוף הכי קשה שהיה לי בינתיים, מקווה שיישאר ככה בע"ה..
אבל הרגשתי פיזית שחרור אחרי שהדמעות נרגעו.

תודה מעומק הלב לכל מי שטרח להגיב:
 יוסיפונוס, לוחם אמיץ, adam1, החסוי,
ו aristo .. ​אוהב גם אותך. המון.

תודה לכולכם על המילים החמות,
חיזקתם אותי.

ליל מנוחה
והמשך החלמה מחבקת לכולנו.
אוהב 'פנימה' 

גרם לי לבכות.
תודה על השיתוף.

לגבי תפיסת האישיות, יש פסיכולוגיה שאומרת שאם בן אדם מגדיר את עצמו טוב, אז הוא יחייה בעולם טוב והכל יהייה טוב.
בתעווה זה לא ככה לצערי (רק על עצמי), כי אתה חיי כזאב בתחפושת של כבש, ואתה יודע שמה שלא תיקנת ישאר שבור.

כל אחד רוצה לחיות חפשי ואהוב ומוערך ורצוי ומחובק.

אז אם אני בצרה של: חוסר-תעשוקה (עבודה), חוסר-יכולת- ללמוד, חוסר יכולת להתמודד עם התאווה, חסר יכולת לקיים את התורה המצוות ומוסר שלמדתי.
אז אני פשוט צריך כל יום להודות בזה מחדש.... עד יומי האחרון.... כל כך אמיתי ונכון.
להתנהג כמו מלאך בעולם הזה, מכריח אותי להודות בכל יום ביומו כי אני הוא ||| השטן.
תודה על השיתוף, אולי זה יהיה כלי הנשק שלי הפעם, אולי אם "אני אפנצ'ר את הגלגלים לתאווה", אני אוכל לחיות באמת.
היה פה אחד עם הכינו "אסיר+תודה", אז גם זו סוג של כנות (אולי משהו שצריך להתקיים במקביל להודאה שלנו )

טוב, אז אני יודע שאני ||| רשע
ואני אסיר תודה לכולם, גם למי שעזר לי ותמך בי וגם מי שלא וגם אלו שפגעו בי (בחיי ובפרט)

מרגיש יותר טוב ^^
שוב תודה!


עכשיו שמתי לב לכותרת, לחבק את האוי/הב (פעם זה אויב, פעם אוהב) {גם איוב/אהוב אויב/אוהב}

פנימה אתה אדם אמיץ...אין פעור פה לחלוטין... איך אפשר להתמודד עם כזה שבר? רק ה' יכול לשאת אותנו... אוהב אותך... אבל באמת אוהב אותך...

אוהב עד כלות את הכתיבה שלך (ואותך...)

מרגיש שזה אחד הפוסטים שצריך לקרוא שוב ושוב לקלוט את העומק

חסר אונים מול הסיפור של האונס  
אחי אשריך על הכנות והאומץ לשתף אותנו בסיפורך הרגיש והקשה
מתפלל עבורך שתמצא את אלוקים בכל חייך
אוהבים אותך

תודה חברים יקרים, ומתוקים,
אין עליכם. - חלק ב'..

תודה legopart - על דבריך החמים,
אהבתי שאתה כותב שאתה אסיר תודה גם על הדברים כואבים בחייך,
יש לרב ארוש ספר שנקרא - "שעריו בתודה", ובו הוא כותב שזה הדרך לצאת מכל הצרות והייסורים, להגיד כל יום לה' תודה על כל הקשיים והצרות. ככה ממתקים את המר למתוק. בקרוב אצלי. אמן.

תודה באורך נראה אור - על מילות העידוד, אוהב אותך גם. באמת.

תודה אחיד בשמיא - תודה על המחמאות והמילים המרגשות, אוהב עד כלות בחזרה.

תודה שלמה די דיינו - גם אני חסר אונים מול הסיפור, נתן לי פרספקטיבה עד כמה אני באמת חסר אונים גם מול דברים יותר פשוטים בחיי שכאילו אני מרגיש שאני עושה ומנהל פה משהו בעולם, אז כנראה שלא, יש פה מנהל אחד ועלי להאמין שהוא עושה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר גם כשכואב לי.
תודה על ברכתך,
בעבר הייתי מתמוטט נפשית מדברים הרבה פחות גדולים מהמשבר הנוכחי, מרגיש באמת חסד ה' שזה התפוצץ אחרי שעברתי טיפול רגשי והייתי בתהליך ההחלמה עם עצמי מעל שנה, הרגשתי שה' מחזיק את ליבי שלא יתפרק מול הדמעות והכאב הרב ששטף אותי מכל עבר.

האמת שקצת התלבטתי עם עצמי אם זה נכון לי ולקוראי האתר הקדוש הזה לפתוח את זה פה,
השתדלתי להיצמד לפרטים ולספר את זה מהצד שלי,
מתפלל שזה לתועלת לכל הצדדים.

אוהב את כולכם ואת כל שאר החברים שהשתתפו מרחוק ובשקט איתי.
אוהב מכל הלב 
פנימה.

וואי
אוהבים
אין מילים
מוטי

תודה. זה לא קל לפתוח ככה את הקישקעס. חיברת אותי. מה שתפס אותי בסיפור זה שמתברר שההתמכרות היא עניין משפחתי אצלכם. אצל אמך בוודאי, ואולי גם אצל אחיך. זה כך בהרבה מקומות. האם זה עוזר לך לקבל קצת יותר את עצמך ואת ההתמכרות שלך, בידיעה שההיסטוריה המשפחתית שלך היא שהביאה עליך את המחלה, ולא אתה? 

תודה מוטי ראוי - אוהבים בחזרה.

תודה דוקטור יקר - אני יכול לומר במידה מסוימת ששלי ושלכם (הפוסט הזה ועוד כמה דברים שכתבתי פה) שלך הוא.
תודה על הכל.

דבריך כרגיל מאירים ודורשים התבוננות פנימית, והם בהחלט עלו במחשבתי בזמן האחרון,
ההתמכרות היא בהחלט עניין משפחתי אצלנו, אני הבכור ובתחושתי קיבלתי את רוב הגנים הטובים הללו..
בגלל שמדובר בדברים לכאורה רגילים, כמו אוכל ודיכאון,
לא הבנתי את זה עד לאחרונה בזכות התכנית והאתר הקדוש הזה. ו'בזכות' הגילוי המרעיש והכואב האחרון.
לגבי אמי בהחלט, תמיד קישרתי התנהגויות שלה לכאב הרב שחוותה בחייה, ולא המקום פה להאריך בזה, כנראה שזה מורכב יותר.
לגבי אחי מסתבר שאינני מכירו באמת, מכמה רמיזות שלו ומניתוח שקרובת משפחתי שהיא פסיכולוגית עשתה לו, ככל הנראה הוא הותקף בישיבה ע"י איש צוות או חבר, ולכן הרגיש צורך לבדוק את עצמו על אחיו (בנוסף לאחותי הוא עשה משהוא יחסית יותר קל, יחסית, על אחינו הקטן גם כן), האם זה אומר שהוא מכור? לא בטוח.
הוא מסרב בתוקף לקחת אחריות או ללכת לטיפול פסיכולוגי, כנראה יש הרבה כאב שמסתתר מתחת לתקיפה שלו.

האם זה עוזר לי לקבלה עצמית?
כן.
אבל זה גם גורם לי להתבוסס קצת יותר ברחמים עצמיים ובכעס על אבאל'ה האוהב שלי שהכניס אותי למשפחה כזאת מיוחדת..
חייב להגיע בהקדם לצעד 2..

תודה חברים ותיקים,
יקרים ואהובים.
יום טוב ומחלים לכולנו